חולי סרטן מצויים בסיכון מוגבר לפקקת ורידית תסחיפית (VTE), וכאשר זו מתרחשת, הסיכון לחזרתה אצל חולי סרטן גבוה יותר. מנגד, מתן טיפול נוגד קרישה כדי למנוע הישנות VTE כרוך בסיכון לדימומים מאג'וריים.
עוד בעניין דומה
מטרת מחקר עוקבה מבוסס אוכלוסין זה היתה לבדוק את שיעור החזרה של VTE אצל חולי סרטן, שיעור הדימומים אצל חולים שקיבלו טיפול מניעתי לאחר אירוע ראשון, שיעורי הישרדות וגורמים מנבאים להישנות VTE ולדימום אצל המטופלים.
לשם כך השתמשו החוקרים ברישומים של מטופלים מאולמסטד, מינסוטה. במשך תקופה של 35 שנים, אותרו 477 חולים עם סרטן פעיל שעברו VTE ראשון ושרדו מעל יום אחד, אלו הושוו ל-2,316 מטופלים ללא סרטן ששרדו לאחר VTE.
שיעור ההישנות של VTE היה גבוה יותר משמעותית בחולי סרטן לעומת אלו שלא (שיעור חזרה מצטבר לאחר שנה: 26.7% לעומת 10.0% בחולי סרטן לעומת אלו שאינם, בהתאמה; P<0.001). שיעור התמותה היה גבוה יותר בקרב חולי סרטן עם תסחיף ריאתי (PE) יחסית לאלו עם פקקת ורידית עמוקה (DVT).
ניתוח נתונים רב-משתנים הראה, כי המשתנים הבאים מנבאים בעוצמה גבוהה הישנות: סרטן לבלב שלב 4, סרטן מוח, הפרעות מיאלודיספלסטיות או מיאלופרוליפרטיביות, סרטן שחלה, סוגי סרטן אחרים שלב 4, סרטן ריאה, רגל משותקת, וסרטן שמתקדם (שיעורי סיכון [HR]י; 6.4, 5.0, 3.5, 3.2, 2.9, 2.7, 2.4, 2.1, בהתאמה).
בקרב חולים עם סרטן פעיל, אלו עם גורם מנבא אחד או יותר היו בעלי סיכון מוגבר משמעותית להישנות יחסית לאלו ללא גורם סיכון (HRי 3.2; P<0.001י). VTE חוזר העלה את הסיכון למוות כמעט פי 3.
הסיכון המצטבר לדימום מאג'ורי במשך שנה לאלו שנטלו נוגדי קרישה היה 4.0%: מחצית מדימומים אלו התרחשו בתוך 7 ימים מראשית הטיפול. הסיכון לדימום היה גבוה יותר עם הפרין (HR 3.6) אך לא עם וארפרין (קומדין). דימום העלה את הסיכון למוות פי 2.3.
מחקר זה מאפשר לרופאים לבצע שימוש מושכל יותר בנוגדי קרישה בקרב חולי סרטן שעברו אירוע אחד של VTE, תוך התייחסות למשתנים המנבאים הישנות והתייחסות לסיכון לדימום ולתמותה.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
