דעות

למות בבית בכבוד, בלי המשטרה

אנא, מקבלי ההחלטות באשר הם, אפשרו למשפחתו של מי שבוחר למות בביתו, בקרב משפחתו, חופשי מסבל, מלווה באנשי המקצוע הנחוצים, לעבור את שעות האבל הקשות שמיד לאחר לכתו של יקירם, מבלי לערב את המשטרה וקציניה

טיפול פליאטיבי (צילום: אילוסטרציה)

אוקטובר 1991, אבי ז"ל על ערש דווי. יום שישי. אחר הצהריים הוא מאבד את ההכרה. שלושה שבועות קודם לכן ביקש למות בבית. אל יקל הדבר בעיניכם. חברי, רופא אף הוא, שאל את אימי מספר שבועות קודם לכן לגבי ההוראות המקדימות שלה ושל אבי. היא השיבה: אנחנו פולנים, ולא מדברים על כך. אף על פי כן, היא התחלקה בשיחה עם אבי והוא לאחר זמן קרא לי ואמר: החלטתי, בבית. אני ישן על מזרון בחדר השינה של הורי ומתעורר לקראת 03:30, כנראה מכיוון שקולות נשימתו של אבי פסקו. מעיר את אימי, מזמינים מד"א והצוות קובע מוות ומזמין את המשטרה (נוהל קבוע, הם אומרים). השחר כבר הנץ, יום שבת בפרבר תל אביבי שקט, השוטרים מגיעים, גובים עדות מאימי וממני, ומזמינים אמבולנס כדי לפנות את הגופה לאבו-כביר. כולנו כואבים את מותו של אבי, והמומים מהרגל הגסה שמתערבת באבלנו. מתחילים לטלפן לכל מי שאנחנו מכירים. עם יציאת השבת, המשטרה "משחררת" את הגופה לקבורה ולמחרת נערכת הלווייתו המכובדת. אני כותב למבקר המדינה ב-26.10.91 (יום למחרת הפטירה), ההתכתבות מתנהלת עד 1994. לא כולה בידי. מד"א כותבים לי כי שינו את הנוהל. משרד מבקר המדינה אינו משיב תשובה סופית.

1991-2018: כרופא אני פוגש בנפטרים מספר פעמים בשנה. לגבי נפטרים בבית החולים אין התערבות משטרתית, בבית אין הדבר כך. שוב ושוב מסתבר שיש נוהל לגבי נפטר בבית, אשר מחייב הזמנת משטרה וקבלת אישורם ל"שחרור" הגופה לקבורה. לא נתקלתי מעולם במצב שבו הגופה לא שוחררה, אבל שוב ושוב אני חווה עם המשפחות האבלות את החדירה הזאת ברגל גסה לבית האבלים ברגעים שלאחר האבדן.

2016: משרד הבריאות יוצא ביוזמה לגבי סוף החיים, טיפול פליאטיבי וטרמינלי בישראל. בהקדמה כתוב: "גישה זו מאפשרת לחולים ולבני משפחותיהם להיות שותפים מלאים בקבלת ההחלטות הטיפוליות הנוגעות להם, לקבל טיפול התואם את העדפותיהם וערכיהם ובאותה עת לנהל חיים עצמאיים ומכבדים ולסיים את חייהם בכבוד בביתם או במקום שבו יחפצו... אנו מקווים שקיומה של תכנית לאומית לטיפול פליאטיבי ולטיפול באנשים במצבי סוף החיים תעלה את המודעות לנושא הן בקרב בעלי המקצוע והן בקרב הציבור, ותאפשר את הטמעתם של השירותים והפרקטיקות האמורות במדינת ישראל תוך שמירת כבודם של החולים ובני משפחותיהם" ובהמלצות למשרד לבטחון פנים ומשרד הבריאות נכתב כהמלצה: "מתן פטור מתחקיר אירוע במקרה של פטירה בבית, כאשר החולה היה מטופל על ידי הוספיס בית ואיש מקצוע היה מעורב בקביעת המוות".

ינואר 2019: (יותר משנתיים אחרי הדו"ח וההמלצות)  מטופלת בת 95 בהוספיס בית. אני הרופא. נקראתי בחצות וחצי לקבוע את מותה. כמעט חודש שמשפחתה ואנוכי מתמודדים עם רגעים לא מעטים של אי שקט, הזיות שמתחלפות בערות ובימים האחרונים סוף סוף שלווה שמבשרת את התקרבות הקץ. ממלא את תעודת הפטירה, מתקשר לרב הקהילה, הוא מפנה לשירות אמבולנסים והם מבקשים שנזמין משטרה (נוהל...). שני שוטרים מגיעים בתחילה, ואחריהם גם קצין. מסתבר שעליהם לגבות עדות ולחתום על טופס "שחרור" הגופה לקבורה ורק קצין מוסמך לכך. לבית השקט שבו בתה של המנוחה, חתנה, המטפלת הזרה ואני חודרים קולות רשת הקשר של המשטרה ("אירוע" בכפר מנדא). אני נאלץ לבקש מהם להפחית את החדירה הלא מתאימה לבית אבל. הקצין חותם על הטופס והם ממשיכים לכפר מנדא. השעה כבר אחרי שתיים בלילה, אני חוזר לביתי.

מרץ 2019, מטופלת בת 88, הוספיס בית. שוב אני הרופא. ארבע לפנות בוקר, הטלפון מזעיק אותי לקבוע את מותה. ב-04:30 אני מגיע. פרצופה שלו, בשבוע האחרון שקעה בהדרגה לתרדמת מבורכת. המטרה של מוות בכבוד וללא סבל, כשמשפחתה סביבה, בהתאם לרצונה, הושגה. בת, חתן ועובדת זרה סביבה. נכדותיה נפרדו ממנה יום קודם, בנה מוזעק מפתח תקווה ובן אחר רוכש כרטיסי טיסה כדי להגיע מסן פרנסיסקו. כשאני מסיים לקבוע מוות ולמלא את תעודת הפטירה, מגיעה המשטרה (הזמנו אותם) שוטר ושוטרת, השוטרת גובה עדות מהבת. מגיע קצין ואיתו שוטר נוסף. הקצין מבקש לבדוק את הגופה ולוודא ש"אין סימני אלימות". הבת ואני משנים את תנוחתה, מרימים לפי הוראותיו את כותנת הלילה שלה ומפשילים את שרווליה, עד שהוא מתיר לנו לכסותה שוב. השוטר שאיתו מבקש "מסמכים רפואיים" ושואל "מתי אושפזה?". שוב קולות הקשר חודרים לבית אבל (בישיבה סמוכה יש רעש בגלל מסיבת פורים, אנחנו אירוע 13, הם אירוע 14 לאותו ערב). בסופו של דבר הם עוזבים והשקט חוזר לבית הנפטרת. השחר עולה בדרכי הביתה.

בכל שלושת המקרים השוטרים היו די אומללים. היה ברור שלא נוח להם בסיטואציה, שהם לא ממש יודעים כיצד להתנהג ושהם ממלאים ציווי של נוהל שלא לגמרי ברור להם. ליבי יצא גם אליהם.

בעת שאני מסיים לספר את אשר לפניכם, אני מבקש לוודא שהמסקנה המתבקשת מובנת ונשמעת. אנא, מקבלי ההחלטות באשר הם (משרדי ממשלה, מבקר המדינה, מד"א, משטרת ישראל) אפשרו למשפחתו של מי שבוחר למות בביתו, בקרב משפחתו, חופשי מסבל, מלווה באנשי המקצוע הנחוצים, לעבור את שעות האבל הקשות שמיד לאחר לכתו של יקירם, מבלי לערב את המשטרה וקציניה, אשר יוכלו להתפנות למשימותיהם הרבות והמורכבות. יש די מחסומים וקשיים בהשגת המטרה של מוות בכבוד במקום ובדרך שבחר הנפטר עם יקיריו, גם בלעדיהם.

(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")

נושאים קשורים:  דעות,  מוות בכבוד,  טיפול פליאטיבי
תגובות
 

ד"ר ריס היקר. היטבת להסביר את הקשיים המיותרים והצער הכרוכים במקרים הללו. כמוכך אני סבור שיש לאפשר הוספיס בבית ולאפשר לחולים למות בשלווה בביתם.
אין ספק שבמקרים כאלה משהתקיים הוספיס ביתי, התערבות המטרה מיותרת.
מאחל לך הצלחה בהתגברות על הבירוקרטיה הרפואית.
ד"ר א.הורנשטיין

05.08.2019, 21:16

פרופ רייס, ישר כוח! תודה על המילים החכמות והמאמר הנחוץ. אני איתך! מריאנה בריק

05.08.2019, 23:10

גם אני מצטרפת בכל לב לדבריו הצודקים של פרופסור רייס. בשכונות ויישובים דתיים ואצל משפחות דתיות יש בעיה נוספת בשבת. ניידות עוברות ברחובות המלאים תושבים, אנשים, נשים וטף. השוטרים מבקשים מבני המשפחה לחתום על טפסים והם מסרבים (זה כבר לא פיקוח נפש...) ונוסף לצער, האבל והחדירה לפרטיות, יש גם ויכוחים מיותרים ומכוערים.
יש למשטרה תפקידים חשובים יותר מאשר להציק למשפחות אבלות בזמן כאבן.

06.08.2019, 09:56

לפני כשבועיים הגשתי עתירה לבג"ץ בנושא בשם ארגון בצלמו ניתן לראות את העתירה כאן: https://drive.google.com/file/d/1MjBivLq1ghEdu-clSUwKugbh-un0_IM-/view?usp=sharing מועד לתשובת המדינה נקבע 12/9/19. חברים וחברות שרוצים להצטרף לעתירה מוזמנים בשמחה. מיכאל פואה

אנונימי/ת
07.08.2019, 17:10

מאד קשה לקרוא .עצוב וקשה.