מומחי האיגוד הנוירולוגי בישראל, בשיתוף עם האיגוד לרפואה גריאטרית, החוג לפסיכוגריאטריה, איגוד הפסיכיאטריה, איגוד רופאי המשפחה בישראל ועמותת עמדא, פרסמו את ההנחיות הקליניות החדשות לטיפול בדמנציה ומניעתה.
עוד בעניין דומה
בהשוואה לקווי ההנחיה משנת 2011 קיימת כעת בהנחיות התייחסות למצב של ירידה קוגניטיבית מתונה, ומשתקפת התובנה כי הפתולוגיה במרבית מקרי הדמנציה מעורבת. לפיכך, ההנחיות החדשות מדגישות את חשיבות האבחון והטיפול בגורמי הסיכון הווסקולריים.
ההנחיות החדשות מציגות הסתמנויות קליניות אופייניות ואת יעילות האבחון בעזרת סמנים ביולוגיים. הן כוללות גם מידע על הטיפולים הסימפטומטיים הקיימים ואת אלה שנוספו בשנים האחרונות ומתייחסות גם לטיפולים, לתרופות חדשות ולתכשירים נסיוניים וייעודיים למחלות השונות. כמו כן, נכללת בהן, לראשונה, התייחסות לדמנציה חמורה וקשה ולחולים סופניים וכן לזכויות אזרחיות/ משפטיות של החולה הסובל מירידה קוגניטיבית (ייפוי כוח מתמשך, צוואה, נהיגה, נשיאת נשק ועוד).
בכתיבת ההנחיות המעודכנות השתתפו נציגי איגודי רופאים, שלהם תפקיד באבחון ובהתוויית הטיפול בחולים הסובלים מירידה קוגניטיבית ודמנציה; רופאים נוירולוגים, גריאטרים, משפחה ופסיכיאטרים מהקהילה, וכאלה המייצגים בתי חולים ומרפאות ייעודיות, כמו מרפאות זיכרון.
דמנציה אינה מחלה אחת
בשנת 2011 יזמו עמותת עמדא (שהוקמה על ידי בני משפחה של נפגעי דמנציה) ויו"ר המועצה המדעית המייעצת לעמותת עמדא, פרופ' עמוס קורצין, כנס שנועד לחבר את קווי ההנחיה לאבחון ולטיפול בישראל בחולים הסובלים מירידה קוגניטיבית ודמנציה. בעקבות הכנס התפרסמו הנחיות קליניות ראשונות. קצב התפתחות טכנולוגית מואץ בעשור האחרון ומחקר מדעי נרחב על המוח הביאו להתקדמות משמעותית בהבנת הפתולוגיות, שבבסיס תסמונות הדמנציה, התהליכים המובילים לדמנציה, הרקע הגנטי וגורמי הסיכון.
"מאז התפרסמו לפני כעשור ההנחיות למניעת דמנציה ולטיפול בה, חלו שינויים מהותיים באפשרויות מדע הרפואה לאבחן מצבים של ירידה קוגניטיבית, שינויים התנהגותיים ודמנציה", מציינת פרופ' יהודית אהרון-פרץ, רופאה בכירה ביחידה לנוירולוגיה קוגניטיבית ובמחלקה הנוירולוגית של הקריה הרפואית רמב"ם, שערכה יחד עם פרופ' קורצ'ין את חוברת ההנחיות החדשות.
לדבריה, "בעבר, מרבית הסובלים מירידה בזיכרון אובחנו כחולים במחלת אלצהיימר. כיום, הבנת ההסתמנות הקלינית ושימוש בסמנים ביולוגיים (ביומרקרים) הביאו לתובנה כי דמנציה אינה מחלה אחת אלא תסמונת הנגרמת ממגוון גורמים ופתולוגיות, חלקן ניתנות למניעה. אבחון מדויק חשוב לשם קביעת הטיפול המיטבי – תרופתי, ולא תרופתי, מותאם לחולה ולמטפלים בוו. בהנחיות החדשות מודגשים המקרים שבהם יש להפנות את החולה לבירור אצל רופא נוירולוג, המתמחה בנוירולוגיה קוגניטיבית".
בישראל חיים לפי ההערכה כ-150,000 איש הלוקים בדמנציה, רובם קשישים, שסובלים גם ממחלות רקע נוספות. קיום דמנציה נחשד כאשר אובדן קוגניטיבי גורם לירידה תפקודית באחד מתחומי החיים, כגון: בתפקוד בבית או בעבודה, שינויים בהתנהגות ו/או הִידרדרות בתפקודי יום-יום.
העלייה בתוחלת החיים והשיפור ביכולת האבחון ובאפשרויות הטיפול, צפויה לעלות את מספר המאובחנים בדמנציה. מרבית המעמסה באבחון ובהכוונת הטיפול נופלת על כתפי רופאי המשפחה. "לא ריאלי לצפות מרופאי משפחה ומרופאים בתחומים אחרים, להצליח לעקוב אחרי ההתפתחויות הרבות באבחון ובטיפול בדמנציה", אומרת פרופ' אהרון-פרץ.
המידע בחוברת מובא בצורה מקוצרת. "האתגר הגדול ביותר היה לתמצת", ציינה פרופ' אהרון-פרץ.
לחוברת ההנחיות – ליחצו כאן